בחורף 1955 התיישבה רוזה פארקס בחלקו האחורי של האוטובוס, כשניגש אליה הנהג וביקש ממנה לציית לחוק ולפנות את מקומה לברנש הלבן שלא נותר לו מקום מקדימה, מושבם של הלבנים.
עבור רוזה, פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות אדם, היתה זו הרמה להנחתה. היא סירבה לקום ממושבה, נאסרה, נשפטה, הורשעה, נענשה וערערה עד שבית המשפט העליון של ארצות הברית קבע כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית.
כ-70 שנים לאחר מכן, שוטר לבן דרך על צווארו של ג'ורג' פלויד השחור שניסה לקנות במעדניה באמצעות שטר מזויף של 20 דולר.
בין ניצחונה של פארקס שנלמד בשנה א' בכל פקולטה למשפטים כפסק דין מוביל בנושא השוויון, לבין מותו המשפיל של פלויד, שעוד ילמד בספרי ההיסטוריה ויהיה לנקודת זמן מחוללת – נמצאים אנחנו – בני האדם.
אנושות שמפתיעה את עצמה כל פעם מחדש באכזריות, ניצול, שנאת האחר ודחיית השונה. מונעים בידי אגו הרסני שמאלץ אותנו לבחור בטובתנו על חשבון האחר, אנו מנסים לשים גבולות וגדרות מרסנים – כדוגמת משפט וחוק – לרשעות טבעית שטמונה בנו.
וכך, השוויון נוסח רוזה פארקס נותר ככתב יד משמעותי עבור סטודנטים שחולמים לשנות עולם חסר צדק שבו צבע עור קובע האדם יחיה או ימות באכזריות.
מבט מרוחק אל ארצות הברית הבוערת מלמד שאכיפת מערכת החוק נכשלה כישלון חרוץ, והאגו שמניע את האדם, חזק מכל בית משפט, גבוה ככל שיהיה. חברה שמבקשת לחיות בשוויון ובשלום, תוך שמירה על כבוד כל אדם, צריכה להכיר וללמוד את מערכת חוקי הטבע שאינם מבחינים בין בני אדם.
למעשה, סיפורם של רוזה פארקס וג'ורג' פלויד הם ביטוי מובהק לאנושות שזקוקה לחוק וסדר מעולם אחר.
השאלה היא מאיזה עולם? ואם חוקי העולם הזה שהוא לא העולם הזה, באיזה ספר הם כתובים? ואיפה נמצא הספר הזה? ומי מבין מה כתוב בו? ואם יש מי שמבין איך נדע מיהו והאם הוא יכול להסביר לנו מהם החוק והסדר הנדרשים לנו בכדי שנחיה באמת בשוויון.
את השאלות הללו שאלת את עצמי אחרי שכבר הפכתי לעורכת דין ומצאתי את כל מה שחיפשתי בחכמת הקבלה ואם אני צריכה להגיד במילה את מה יציל אותנו התשובה היא אחת ויחידה – אהבה.