נכנסתי לסופר ביום שישי באושר, ידעתי בדיוק מה אני צריכה ושאני עומדת לשלם בקופה המהירה. בעודי הולכת נחרצת לקחת בדיוק מה שאני רוצה, נתקלתי בעגלה מפוצצת מצרכים מכל טוב. שיואו, חשבתי לעצמי, כמה דברים איזה קטע, אימא!
נעצרתי מספר שניות ליד עגלת האימים השופעת וחשבתי על כך שהיא מסמלת אותנו שלפני הקורונה – אנושות טרופת קניות וצריכה משתוללת של מוצרים שמיוצרים על-ידי עסקים לא נחוצים שממלאים לנו את המקרר, המדפים, הארונות ואת החלל שפעור בנו ולא נותן לנו מנוח.
הורדתי מבט על העגלה שלי, שבה מספר מצרכים בודדים, שמעידים על קנייה מדוקדקת בצמוד לרשימה, שמסמלת את התהליך שהביאה אתה הקורונה – אנושות במגמת מדידה וחשיבה על הכרחיות, יעילות, צורך וצניעות.
האמת, מה אני שופטת מי יודע למה העגלה מאוד עמוסה? אולי הם משפחה מרובת ילדים? אולי הם עושים קנייה חכמה לפרק זמן ארוך? אבל זה לא משנה כי בכלל לא זאת הנקדוה. העניין הוא המראה וזה בכלל לא אישי. לפני הקורונה החיים שלנו היו נראים כמו העגלה הזאת, עמוסים מאוד, צבעוניים ובלי סוף של מוצרים כאלה שמייצרים בדיוק לפי מה שאנחנו לא צריכים.
הסגר בבתים כייל אותנו מחדש. פתאום אנחנו מחשבים מה אנחנו צריכים, מה באמת אנחנו צריכים ולמה, מה באמת הצורך שלנו. האם אנחנו צריכים כל כך הרבה? האם אנחנו זקוקים לכל כך הרבה סוגים? ובעצם, אולי בכלל אפשר להסתפק בהרבה פחות ואפילו לוותר על לא מעט מוצרים. הדיוק להכרחיות הוא תהליך הבראה שהאנושות חייבת לעבור, מכיוון שתעשיית השפע מאפשרת לרצון לקבל שלנו לשלוט באכזריות תוך כדי תחרות מנצלת ומשפילה.
ועכשיו בסופר, אני עוברת בין המדפים, על פרצופי מסכה ואני מחפשת רק את מה שצריך, רק מה שלא יזיק, רק מה שלא ישפיע עליי ויוציא אותי מהתהליך הזה של ניקוי הרעשים החיצוניים והפנימיים.
וכך בקופה, כששתי העגלות עומדות זו לצד זו באה הקורונה: שם קוד למהפכה פנימית שמחוללת בנו שינוי הדרגתי ונכון ובונה בתוכנו יחס לעולם חדש שבו אנו רוצים לחיות.