"רגע, אז אם את מאמנת כושר איך זה שאת נראית ככה?"
הכדור המכוון שנורה כלפיי חדר לתוכי ופצע את כל האיברים הפנימיים שלי, ובעולם הרגשות ניתן היה לקבוע את מותי. לא עניתי. הייתי בטוחה שסיימתי עם לשמוע הערות על גופי, אפילו שהקורונה העמיסה עליי 4 קילו שטרם ירדו לגמרי.
לעזאזל, חשבתי לעצמי, מי מדבר ככה? המשכתי ללכת ולא הצלחתי לעצור את הדמעות שנשרו מעיני, משכתי באפי ונשמתי התקצרה, וכוחי אזל ממני לגמרי. עוד חצי שעה מתחיל אימון ואני חלשה. המילים שנאמרו פגעו בי ואני לא יודעת איך לאסוף את עצמי ולהתאושש.
לפתע אני מבחינה במכרה, שכנה מהשכונה, שלפני הקורונה היינו מתראות פה ושם ומחייכות אחת לשנייה בחיבה מנומסת. "נו שולי", היא קוראת לעברי במבטא רוסי כבד וחינני, "מה זה אישה חזקה כמו את בוכה?" ובשנייה אחת אני פורצת בבכי רועש והיא מסתכלת עליי מעט ברחמים ובהרבה הבנה, ואני מרגישה אותה מחבקת אותי מבעד למסכה ולמרות המרחק.
ואנחנו עומדות ברחוב, שתי נשים לא צעירות, האחת מטלטלת בבכי והשנייה מהנהנת בראשה, מכילה את הכאב חסר הפרטים, אבל בשבילה זה לא משנה, היא עוטפת אותי באהבה פשוטה, והנה עוד כמה משיכות של הנזלת פנימה ואני ממש מתגברת. מחצי עין דומעת אני רואה אנשים פוסעים ברחוב ומסתכלים עלינו ואני בטוחה שהם רואים את המראה המרגש הזה ובדיוק כמוני לבם מתמלא רגש מתוק שמלטף מבפנים.
אני אוספת את עצמי ואני מרימה את ראשי ופוגשת בעיניה הטובות שמבינות אותי ונותנות לי את הכוח להמשיך קדימה. המחשבות בראשי מתרוצצות, עלינו, בני האדם, ועל הטבע שלנו שרומס ומשפיל ומעליב אחד את השני ואין בו רחמים.
ואני מתבוננת בשכנה הטובה שלי, שעצרה את הכל, בכדי לעודד את רוחי, והיא פתחה את ליבה אליי בשקט ושאבה ממני את כל הכאב והעלבון וכמו אימא אוהבת ליטפה את ראשי והבטיחה לי שהכול יהיה בסדר. ובזכות המעשה שהיא עשתה איתי וכלפי ואני מתמלאת תקווה וכוח ואני ויודעת יותר מתמיד שבסוף האהבה שנגלה אחד כלפי השני תנצח.